לאנשים חושבים ומרגישים

הדף הקודם דף הבית למעלה הדף הבא

 

יעקב פרי 19/06/02  הרצאתו של יעקב פרי בכינוס "תקשורת ומדיה 2002"
 

בשנים האחרונות של האלף הקודם דיברנו רבות על "הכפר הגלובאלי", והייתה לכך הצדקה: התקשורת המודרנית הפכה את המרחק הפיסי לפחות ופחות רלוונטי. ניו-יורק וטוקיו, הונג-קונג ולונדון, פרנקפורט וסידני, כולן נראו קרובות זו לזו יותר מתמיד. לרגע נדמה היה גם לנו, הישראלים, שאנחנו חלק מן הכפר הזה.

תעשיית ההיי-טק הישראלית הפכה לשם-דבר בעולם. מדי חודש בחודשו הונפקו ניירות-ערך ישראליים בבורסת נאסדא"ק בניו-יורק, ומשקיעים זרים באו בהמוניהם כדי להשתתף בחגיגה.

באה האינתיפאדה וניפצה את אשליותינו. ביום בהיר, אפשר להשקיף מן הקומה העליונה של בנין רב-קומות בתל-אביב או ברמת-גן, ולראות את קלקיליה, אפילו את שכם. אבל המרחק הקטן הזה, פחות מן המרחק בין ניו-יורק לפרבריה, הוא בלתי-עביר. וזה ממחיש היטב את גבולות יכולתה של התקשורת: למדינאים, לאנשי הצבא ובעיקר לארגוני הטרור, אין היכולת שיש לתקשורת, לבנות את הכפר הגלובאלי, אך יש להם, בהחלט, יכולת להרוס אותו. ישראל היא גורם יוצא-דופן במזרח-התיכון, כמעט מכל בחינה אפשרית: בתוך ים של מדינות מוסלמיות, היא המדינה היחידה שאין בה רוב מוסלמי; היא המדינה היחידה שמקיימת משטר דמוקרטי תקין, בכל שנות קיומה; היא המדינה היחידה בעלת כלכלה מודרנית, עם תל"ג לנפש שמתקרב לזה המקובל במערב-אירופה, כאשר הכלכלה שלה איננה מתבססת על נפט, כי אם על תעשייה בעלת ערך מוסף גבוה ושירותים מפותחים.

מצב זה גרם, לפחות לחלק מאיתנו, להאמין שאנחנו יכולים להתבדל מן המזרח-התיכון, להיות חלק מאירופה. זה נעשה, למשל, בתחום הספורט: למרות שישראל שוכנת ביבשת אסיה, הנבחרות הלאומיות והקבוצות שלנו משחקות במסגרות אירופיות. זה נכון גם בכלכלה: למרות ששיעור סחר החוץ של ישראל - היצוא והיבוא גם יחד - בתוך המחזור הכלכלי הכולל הוא בין הגבוהים בעולם, כמעט שאין לנו סחר חוץ עם מדינות המזרח-התיכון, אלא אם כן רואים בטורקיה מדינה מזרח-תיכונית.

אבל כמובן שזו אשליה. המציאות הפיסית היא עדיין חזקה מן המציאות הווירטואלית, זו שקיימת על מסכי המחשבים. ואין אני סבור, לצערי, שנתון זה עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין.

במידה רבה, העימות שלנו מול הפלסטינים מהווה את ההתמודדות שלנו עם המציאות הזאת, שלתוכה הוטלו שני הצדדים, גם אנחנו וגם הם. ואומר כבר בראשית דברי: אם נשיג ניצחון בעימות הזה, הוא לא יהיה צבאי. זאת משום שלדעתי, הגדרת הניצחון במאבק זה היא הסכמה של העולם הערבי לקיומנו כאן, ואת זה לא נשיג בכוח. יותר נכון - אי-אפשר להשיג את זה רק באמצעות הכוח.

עד שנת 1977, נדמה היה שהשאיפה להשיג את הסכמת העולם הערבי לקיומנו כאן, כמדינה יהודית, היא חלום רחוק, בלתי-אפשרי. ביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בירושלים שינה את הכל: התברר שמדינה ערבית, ודווקא הגדולה החשובה ביותר, מוכנה לכרות איתנו חוזה שלום, תוך הכרה בגבולות שביתת-הנשק של 1949, כלומר קווי ה-4 ביוני 1967.

בשנת 1977, מצרים הייתה מבודדת ומוחרמת בעולם הערבי. בשנים שחלפו מאז, המצב השתנה לחלוטין: ירדן חתמה איתנו על חוזה שלום, המתבסס גם הוא על גבולות שביתת-הנשק, תוך חילופי שטחים לתועלת שני הצדדים; סוריה חזרה כמה פעמים על נכונותה לחתום איתנו על חוזה שלום, תמורת חזרתנו לקווי ה- 4 ביוני 67'; ולאחרונה באה היוזמה הסעודית, שאומצה ע"י ועידת הפסגה הבין-ערבית בביירות, המכריזה על נכונות כלל-ערבית להגיע לשלום מוסכם עם ישראל, תמורת חזרתה לקווי שביתת-הנשק של 1949.

מסקנתי מכך היא שיש בעולם הערבי גורמים כבדי משקל, המוכנים להכיר בישראל ולחיות איתה בשלום, אם ישראל תחזור לגבולותיה הישנים. השלום הזה, רבותי, לא יהיה - בוודאי לא מייד - אותו שלום שקיים, נניח, בין ארצות-הברית וקנדה, או שבדיה ונורבגיה. הוא יהיה קר, עצבני, רווי בטינות ובחשבונות ישנים. אז מה? האם שלום כזה איננו עדיף על כל אלטרנטיבה מלחמתית?

לצערי, הוויכוח אצלנו איננו מתנהל על השאלה הזאת, כי אם על שאלות טאקטיות וטכניות במהותן. הקמת גדר נהפכה אצלנו לעניין החשוב ביותר. מתווכחים אם הגדר צריכה להיות באורך של 110 קילומטר, 360 קילומטר או 510 קילומטר, ואם גובהה צריך להיות 2 מטר או 3.5 מטר. בוודאי שגדר דרושה ומועילה, אבל אלה שאלות שבהן צריכים להתעסק אלופי-משנה, תתי-אלופים לכל היותר וקבלנים המתמחים בגדרות. המדינאים צריכים לעסוק בשאלה המרכזית, והיא - האם אנחנו מוכנים לשלום עם העולם הערבי, פחות או יותר על-פי התנאים שהוצגו לנו?

להערכתי, רוב גדול בישראל עונה על השאלה הזאת בחיוב, אם גם לא בלב קל. מבחינתו של הרוב הזה, הוא מוכן לוותר על שטחים, ולהסתפק בתיקוני גבול לא גדולים, ובלבד שיהיה בטוח שהוויתור הכואב הזה אומנם יביא לשלום המיוחל. הדבר הזה נכון גם לגבי הרוב המכריע בהנהגה הישראלית, אלא שלמרבה הצער, מנהיגינו - וזה חוצה את כל המפלגות - מסרבים להתנהג לפי המציאות הזאת, ומנסים לבנות מציאות וירטואלית. וכך אנו מגיעים למצבים אבסורדיים, שבהם מרכז של מפלגה גדולה מצביע נגד הקמת מדינה פלסטינית, בניצוחו של מנהיג שניהל מו"מ עם הפלסטינים, שבמסגרתו הוא כבר התווכח איתם על גבולותיה של המדינה שתקום, בהסכמתה ובברכתה של ישראל.

כמו תוכי לא כל-כך חכם, שיודע להגיד רק משפט אחד, חוזרת ועולה הטענה, "אבל אהוד ברק הציע לפלסטינים כמעט את הכל, והם דחו אותו ופתחו באינתיפאדה..." לא אכנס כאן לניתוח מדוקדק של כל השגיאות שנעשו ע"י שני הצדדים במשא-ומתן. ברור שהפלסטינים, ובראשם ערפאת, התנהגו ומתנהגים היום בניבזות וברשעות, שעלתה גם להם ביוקר. אבל המצב שנוצר, כתוצאה מכך, הוא בלתי-נסבל גם לנו וגם להם. לכן, צריך להשקיע יותר מחשבה בדרכים לשנות מצב הזה, ופחות בהאשמות ובניתוח הגורמים שיצרו אותו.

טעות מאוד בסיסית שלנו, שכבר עלתה לנו ביוקר לא פעם בעבר, היא המחשבה שהזמן פועל לטובתנו, או לפחות לא לרעתנו. הטעות הזאת מובילה אותנו לפאסיביות, מעין "שב ואל תעשה". קשה לי להבין מדוע היינו כה פאסיביים מול היוזמה הסעודית, שמשקפת הסכמה כלל-ערבית נדירה, שרק עיראק ואולי לוב איננה שותפות לה, להכיר בישראל ולהגיע איתה ליחסים נורמליים; לא פחות מכך - היא גם משקפת, פחות או יותר, את העמדה האמריקנית המסורתית, ולכן צפוי שבשלב מסוים, היא תאומץ - אולי תוך שינויים קטנים - על-ידי ארצות-הברית. לכן, מוטב לנו כבר בשלב זה לעשות מאמץ מדיני שבו היוזמה הסעודית משמשת כבסיס התחלתי למו"מ, וכדאי שמאמץ זה ייעשה בסיועה של מצרים, שברור לחלוטין שיש לה עניין חיוני בהרגעת המצב במזרח-התיכון.

אני חוזר וקובע, כי תנאי הכרחי לבנייתה של אסטרטגיה ישראלית חדשה, דינאמית ואקטיבית יותר, הוא הכרה ישראלית בהכרח להתכנס חזרה לגבולות שהיו לנו בין 1949 עד 1967, עם תיקונים לא גדולים. ויתור כואב? בהחלט. אך יש לזכור שבגבולות אלה קלטנו עלייה בסדרי-גודל ענקיים, הקמנו צבא חזק מאוד, פיתחנו יכולת הרתעה משמעותית ביותר כלפי איומים אסטרטגיים, והבאנו את המשק הישראלי לכושר תחרות מול משקים גדולים ומפותחים ביותר. לא זו בלבד: גבולות אלה איפשרו לנו לשמור על מאזן דמוגראפי סביר בתוככי ישראל.

מסקנתי מכך היא שהגבולות הפיסיים, עם כל חשיבותם, אינם הגורם המכריע בהגנתה של ישראל, בקיומה ובהתפתחותה. ודומני שלא אטעה אם אחזור ואומר, שרוב הציבור בישראל חולק עימי מסקנה זו. מה שעדיין לא קיים במשוואה הזאת הוא הנהגה ישראלית רצינית ואמיצה, שתגיד את הדברים האלה - לציבור הישראלי, לעולם הערבי, למדינות העולם. הנהגה שתצהיר על כך כאסטרטגיה מדינית ארוכת-טווח של ישראל ולא כעמדה הססנית. אינני נאיבי ואינני טוען, כמובן, שאם נאמץ את האסטרטגיה המוצעת, השלום יבוא בן-לילה.

אבל אם ההנהגה הישראלית תאמץ אסטרטגיה זו, בקול גדול וברור, בלי התחמקויות ובלי התחכמויות, אני מאמין שהיא תקבל מנדט פוליטי ומוסרי מרוב העם. אנו נצטרך להמשיך את המאבק הצבאי מול אלה הקמים עלינו לכלותנו, אבל במקום להשקיע את כל משאבינו בהגנה על גבולות פיסיים שכולנו יודעים כי אין להם עתיד, בטווח הארוך, נוכל לחזור ולהשקיע את מיטב המרץ, האמביציה והשכל שלנו באותם תחומים שאין להם גבולות: הכלכלה, התקשורת, החינוך והתרבות.

אינני יודע מתי יבוא היום הזה, שבו נחזור ונהיה חלק מן הכפר הגלובאלי. אני מקווה שבקרוב. מכל מקום, עלינו לחשוב ולהתכונן לקראת היום הזה. המחשבה והתכנון האלה גם יועילו לנו, ולא פחות מכך - הם ייצרו אווירה ציבורית שתעודד את המהלכים לקראת שלום ודו-קיום. בנקודה זו יש אתגר עצום לתחום התקשורת, ובאופן ספציפי - לחברות הישראליות העוסקות בתחום זה, וגם למשרד התקשורת.

התקשורת כבר הוכיחה את עצמה, בשנים האחרונות, כמנוע צמיחה רב-עוצמה, בעולם בכלל ובמשק הישראלי בפרט. זה יהיה נכון גם לכלכלה הפלסטינית. ויש לנו אינטרס ברור בכך שהכלכלה הפלסטינית תשגשג, ושרמת-החיים של הפלסטינים תעלה. אינני מאמין קנאי בתיאוריה של "המזרח התיכון החדש", ויש לי הסתייגויות גם מתוכנה וגם מן הדרך שבה הוצגה. אבל אין לי ספק שמזרח-תיכון הנמצא בתהליך של מודרניזציה טוב לכל תושביו, ובוודאי טוב לישראל.

התקשורת היא גם מנוע לדמוקרטיזציה. בטווח הארוך, חשיפה של הפלסטינים ושל הערבים בכללם לתקשורת תסייע לישראל. נכון שאפשר להכניס לתקשורת תכנים של שנאה והסתה, אבל ככל שהתקשורת יותר מפותחת, כך קשה לעצור את זרימת המידע החופשית. מבחינה זו, למשל, הייתי רוצה שבכל בית ערבי תהיה צלחת לוויין, ויהיה מסוף מחשב המחובר לאינטרנט. אני מאמין שהתפתחות כזאת תגרום, במרוצת הזמן, לכך שתתפתח בעולם הערבי הבנה, כי השלום הוא מפתח לשגשוג, להעלאת רמת-החיים, לחיים טובים יותר לכולם.

התקשורת, מטבעה, מוכיחה שהחיים אינם משחק סכום-אפס. ישנם הרבה מצבים, אולי רוב של מצבים, שבהם כל המשתתפים יכולים להרוויח. כששני אנשים סוגרים עסקה בטלפון, שניהם מרוויחים, גם החברה המספקת את התקשורת מרוויחה, וגם המדינה, באמצעות המיסים שהיא גובה.

דרך אגב, כל מה שאמרתי נכון לא רק מנקודת-המבט של יחסינו עם העולם הערבי והפלסטינים בפרט, כי אם גם מנקודות-המבט של יחסינו עם העולם כולו, ועם עצמנו. לא זו בלבד: בנושא התקשורת הצלחנו להשיג יתרון יחסי, המתבטא גם בהישגי התעשיות עתירות-הידע שלנו, גם ברמה הגבוהה של שירותי התקשורת בישראל, וגם בשימוש הנרחב של הציבור הישראלי בשירותים אלה. ההישגים האלה יוצרים אצלי אופטימיות, באשר לפוטנציאל של ענף התקשורת בישראל, גם מן הבחינה הכלכלית, וגם מן הבחינה המדינית, כמקדם אפשרי חשוב של תהליך השלום.

לכן, על כל העוסקים בתחום התקשורת בישראל להשקיע מחשבה בשאלות אלה. לדוגמה, יש להיערך לחלוקת תדרים ומשאבים רציונאלית והוגנת בינינו לבין הפלסטינים. בהחלט צריך להציע לפלסטינים, במסגרת של חידוש המו"מ וחזרה לתהליך המדיני, מו"מ על שימוש בתשתיות התקשורת הקיימות בישראל. זה טוב לנו וטוב להם, כי המרחב הפיסי שבו שני העמים חיים קטן מכדי שנוכל להתעלם אלה מאלה. משרד התקשורת צריך להוביל את המאמץ הזה, אבל כדאי ורצוי שגם גורמים פרטיים ישתתפו בו ויתרמו לנו. צעדים בכיוון זה כבר נעשו בעבר, ויש להמשיך בהם, גם אם כרגע נראה לעין שרחוק מאוד הזמן בו נחזור ונדון עם הפלסטינים בנושאים מסוג זה. הוא הדין לגבי תחומי המרחב האווירי, המים, תשתיות מסוגים שונים וכו'.

אני מאמין כי הקמת תשתיות תקשורת אזוריות, תוך שיתוף-פעולה בין גורמים ממלכתיים ועסקיים ממדינות האיזור, יכולה גם להצליח מסחרית, וגם לתרום תרומה רבת-חשיבות לתהליך השלום.

כלי מרכזי לכך יכול להיות פורום של חברות תקשורת מזרח-תיכוניות, שבמסגרתו יתנהלו מגעים, גם פורמליים וגם בלתי-פורמליים, בנושאים הקשורים לשיתוף-פעולה אזורי, סטנדרטיזציה ותיאום בהקמה ובתפעול של רשתות ותשתיות אזוריות. פורום כזה יכול וצריך לפעול בכמה רמות: מגעים דו-צדדיים בין חברות תקשורת, שיחות שיכללו גם גורמים ממלכתיים, כנסים אזוריים ובינלאומיים וכו'. ממשרד התקשורת אני מצפה, כמובן, ליוזמה, להכוונה ולסיוע בנושא זה, אולם הפורום שעליו אני מדבר צריך, לפחות בשלב הראשון, לכלול חברות עסקיות, ולא גופים שלטוניים.

אני נוטה להניח שיש סיכוי טוב יותר להשיג מידה מסוימת של פתיחות ושל שיתוף-פעולה אצל חברות התקשורת הסלולארית, וזה משני טעמים: הראשון הוא שחברות אלה, מטבע הדברים, זקוקות ליתר שיתוף ותיאום עם שכנותיהן בכל הנוגע לחלוקת תדרים. והשני הוא שחברות אלה, לפחות בחלקן, נמצאות בבעלות פרטית שבה יש חלק גם למשקיעים זרים, בעוד שחברות התקשורת הקווית, כמעט כולן, נמצאות בבעלות ממשלתית מלאה. אגב, כידוע, זה פחות או יותר גם המצב אצלנו, לאחר שהכוונות הטובות שהיו לממשלה, להפריט לגמרי את "בזק", נתקלות בקשיים.

חשיבה יצירתית, בהקשר זה, תוכל לסייע בידינו רבות. המזרח-התיכון, ככל שמדובר בתקשורת ובאיגודי תקשורת, כולל כמה מדינות המקיימות קשרים ידידותיים גלויים גם עם ישראל וגם עם מדינות ערב. טורקיה היא הגדולה והבולטת שביניהן, אבל לא רבים מודעים לכך שגם מאלטה הקטנה, למשל, נכללת בהגדרת המזרח-התיכון, מבחינת איגוד התקשורת הבינלאומי. עלינו לעשות כל מאמץ, כדי להגביר את הפעילות הבינלאומית שלנו, בכל הקשור לנושאי תקשורת, מתוך מגמה להשתמש בפעילות זו ככלי מדיני, דיפלומטי וכלכלי. ברור שבתחילה הדו-שיח בין הגורמים הישראליים והערביים יהיה מגומגם וייתקל בקשיים רבים, אך אין להתייאש מכך.

אני מבקש לסיים את דברי בהבחנה היסטורית, שיש לה השלכות ישירות על מצבנו כאן: מאז מלחמת-העולם השנייה לא חל שום שינוי של ממש בגבולות המדינות האירופיות. גרמניה, שכבר התאחדה, לא ניסתה ולא תנסה לכבוש מחדש את השטחים שנלקחו ממנה ע"י פולין במזרח וצרפת במערב. אבל אירופה של היום שונה לבלי הכר מאירופה ההרוסה והכואבת של 1945. מה שהביא לשינוי הזה הן התפתחויות פוליטיות, כלכליות, טכנולוגיות ותרבותיות, שקידמו את השלום, את שיתוף-הפעולה הכלכלי, את הסחר הבינלאומי ואת התקשורת בין מדינות, עמים ובני-אדם.

כן, אפשר ואפילו קל להיות פסימיים, ולהגיד שהמזרח-התיכון זה לא אירופה, וזה נכון. אבל בפסימיזם לא נשיג שום דבר ולא נתקדם. תכונתו העיקרית של העולם של היום היא שהוא משתנה בקצב המהיר ביותר בהיסטוריה האנושית. עלינו לסגל את עצמנו לשינויים המהירים האלה, ליזום ולפעול כדי שהם יהיו לנו לברכה, לא לקללה. ואם נדע לעשות זאת, באומץ ובשכל, אולי נצטמצם בגבולותינו הפיסיים, אבל נמריא ונפרוץ את כל הגבולות האחרים.

כל הזכויות שמורות ואין להעתיק או לעשות כל שימוש אחר ללא קבלת אישורו של היוצר  ©